קבלת ערעור לפיצויים מ"קרנית" מכוח סעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד

השופט, ד"ר קובי ורדי

בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופטת, סגנית הנשיא אגי זהבה) מיום 25.12.06 (ת"א 35811/05), בו דחה ביהמ"ש תביעתה של המערערת לפיצויים מכח סעיף 12(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד" או "החוק").

הרקע והמחלוקות בין הצדדים

1.         ביום 27.12.04 בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר, עת חזרה המערערת בת 62 בליווי בעלה בן 76 מחתונת נכדה הבכור, צעדה ברחבת סמינר "בית יעקב" במנחת יצחק בירושלים ונפגעה ע"י רכב.

כתוצאה מפגיעה זו נגרמו למערערת שברים בכף רגלה השמאלית.

מאחר והמערערת לא ידעה את זהותו של הנהג הפוגע ואף לא את מספר הרכב, הגישה תביעת פיצויים בגין הנזק שנגרם לה, נגד קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, היא המשיבה לפנינו (להלן: "המשיבה" או "קרנית") וזאת בהתאם להוראת סעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד.

המחלוקת בין הצדדים הייתה האם בנסיבות המקרה מתקיים סעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד, קרי האם הנוהג האחראי לפיצויים "אינו ידוע".

2.           המערערת הפנתה את בימ"ש קמא לע"א 502/84 קרנית נ' הורוביץ, פ"ד מא (1)542

(להלן: "פס"ד קרנית") וטענה כי ביהמ"ש העליון פירש בפס"ד זה את המילים "אינו ידוע" כלשונם, ולא קבע מבחן לפיו יקבע מתי הנהג ידוע או לא.

הוסיפה המערערת וטענה, כי ע"פ דעתו היחידה של כב' הש' ד' לוין בפס"ד קרנית, על מנת שיקבע כי הנהג הפוגע הינו "לא ידוע", על הנפגע להוכיח מידה מסוימת של "שקידה סבירה" לברור זהותו של הנהג, כאשר אין הכרח שהשקידה תעשה בעת האירוע דווקא, אלא אף בדיעבד, לאחר האירוע.

כמו כן, הפנתה המערערת לרע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1), 680 (להלן: "פס"ד פרח") וביקשה להקיש ממנו לענייננו.

לטענתה, כפי שנקבע בפס"ד פרח כי סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד, יחול רק כאשר הוכח אשם מצד בעל הרכב, כך יש לקבוע כי סעיף 12(א)(1) יחול רק כאשר הוכח אשם מצידו של הנפגע, שלא פעל לגילוי זהותו של הנהג הפוגע.

בהתאם לפרשנות הנ"ל שהציעה המערערת לסעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד, טענה המערערת בפני בימ"ש קמא כי בנסיבות המקרה לא הוכח "אשם" מצידה של המערערת, המצדיק שלילת הפיצויים, שכן המערערת ובעלה הינם אנשים מבוגרים מאוד, שהיו נסערים מאוד בעת האירוע, היו חסרי אונים בעקבות הפגיעה במערערת וכאביה ואף חששו מהנהג הפוגע ולכן, לא ביקשו מהנהג את פרטיו האישיים, כשהנהג צעק עליהם, ולאחר שהורידם בביתם, נסע במהירות משם, כנראה בניגוד לכיוון התנועה.

כמו כן, טענה המערערת כי שקדה באופן סביר לאיתור הנהג הפוגע ועשתה מאמצים רבים כדי להתחקות אחר זהותו, לאחר האירוע עצמו, ע"י פניה למשטרה וניסיון לאתר את הנהג בסמוך למקום האירוע.

3.          מנגד, טענה המשיבה כי המערערת אינה זכאית לפיצויים ע"פ חוק הפלת"ד היות ובנסיבות המקרה, זהות הנהג הפוגע הייתה ידועה, שכן הנהג הפוגע לא נמלט מהמקום אלא עצר את מכוניתו ואף הסיע את המערערת ובעלה לביתם, לפי בקשתם.

עוד טענה המשיבה, כי ניסיונותיה של המערערת לאחר מעשה, לאתר את זהותו של הנהג הפוגע, אינם רלוונטיים, שכן החובה לנהוג בשקידה סבירה חלה בזמן האירוע ולא בדיעבד.

הוסיפה המשיבה וטענה בפני בימ"ש קמא, כי אין לבחון התנהגותה של המערערת באספקלריה של אשם, כפי שמציעה המערערת וכי אף אם הייתה מתקבלת פרשנות זו, יש לראות בהתנהגותה הרשלנית של המערערת, אשם המצדיק שלילת זכותה לפיצויים ע"פ חוק הפלת"ד.

כמו כן, טענה המשיבה כי הפסיקה אליה הפנתה המערערת בסיכומיה אינה רלוונטית וכי אין לקבל גרסתה של המערערת לפיה חששה מן הנהג, וכן לכך שכאביה ושאר נסיבות התאונה הן שמנעו ממנה לבקש פרטיו המזהים של הנהג.

פסק דינו של בית משפט קמא